מוקדש
לזכר אבי אימי ואחי שנטבחו בידי הנאצים
במחנות הריכוז בפולין ביולי 1944
אבי:
אהרון בן
מאיר
אמי:
יוכבד בת
אתל
אחי:
אברהם בן
אהרון
בני
משפחת וינרב
ילידי
סלובקיה
יהי
זכרם קדוש
 |
| אבי אהרון אמי יוכבד ואחי אברהם וינרב ז"ל |
שמי יוסף טיבור וינרב
נולדתי למשפחה יהודית במרכז אירופה בצכסלובקיה בעיר שדה וליקה שורני ב29 יולי 1923 לאימי יוכבד(אילונה) ולאבי אהרון (ארנולד) משפחתו של אבי קיימה אורח חיים דתי מוצאה של המשפחה מפולניה מזה שלושה דורות
סבי וסבתי מקסמיליאן ופרלה וינרב הם הגוררו בעיר המחוז שלה,מלבד אבי אהרון היו להם בן נוסף בשם שמעון ,ושתי בנות שרה (שרי) ופאולה
אימי
יוכבד בת אתל נולדה למשפחה חילונית יהודית
בכפר קטן ברהי בשם
דיאמנט מרקוד ואטל.היו
להם עוד שני בנים קרול ואוסקר.
המיזוג
בין הצד הדתי והצד החילוני,
הדתי
מצד אבי והחילוני מצד אימי גרם להם לקיים
אורח חיים מסורתי ולהיות ציונים מסורים.
בבית
היינו שומרי מסורת יהודית .ציינו
את השבת הדלקנו
נרות,
שמרנו
כשרות,
אך
היינו מאוד ליברלים וחיינו את חיי התרבות
של העולם הנאור.
אבי
היה מסגר וזגג.
היתה
לו חנות.
אימי
היתה מורה לפסנתר.
היא
היתה בוגרת הקונסרבטוריון של וינה ובודפשט.
היא
היתה אישה נהדרת לבבית וצנועה.
היא
נהגה לפרוט על הפסנתר כדי להיות מיומנת
וגם לשם הנאה.
אני
הייתי מקשיב בהתפעלות לצליליה.
היא
היתה רב גונית וניגנה יצירות של קומפוזיטורים
מפורסמים כמו גם מוזיקה עממית ושירי עם שונים
 |
| יוסף ראשון מצד שמאל יושב עם אמא והאח מצד שמאל .באמצע הורי אימי |
|
|
 |
| יוסף בשנת 1924 |
 |
| עם אחי הצעיר אברהם ז"ל |
לא
זכור לי באיזה שנה עברנו לעיר בשם לוצנץ
.
הייתי
כבן שלוש
הלכתי
לגן ילדים ולכיתה א.
אבי
היה שותף לחנות דומה כמו בשורני.
העיר
היתה גדולה ויפה מאוד עם קהילה יהודית
גדולה אורתודוקסית וקונסרבטיבית.
היו
בה שני בתי כנסת ששכנו האחד מול השני.
מוזר
היה לראות איך בשבתות הדתיים היו הולכים
ברגל והחילונים מגיעים עם הרכבים שלהם
בית
הכנסת החילוני היה מבנה מאוד מפואר הן
מבחוץ והן מבפנים.
היה
בו אורגן ומקהלה נהגה ללוות את הנגינה.
בעיר
היו גם מגרש כדורגל ואצטדיון כדורגל גדול.
הקבוצה
היתה בליגה העליונה.
כמובן
שאבי היה לוקח גם אותי למשחקים חשובים.
לא
מובן לי מהיכן באה האהבה שלו למשחק.
הוא
שימש בצעירותו כשוער בקבוצת הכדורגל בעיר
הולדתו.
עד
היום אני זוכר את הצילום שלו כשוער
זכור
לי טוב מיקומה של החנות ברחוב המרכזי של
העיר,
חנות
גדולה עם חלונות ראווה גדולים.שם
מכרו כלי אוכל מפורצלן ואביזרים שונים
לבית.
כמו
כן היתה שם גם גלרייה לתמונות קדושות של
נוצרים ותמונות אמנות ליטוגרפיה ועוד.
בנוסף
על כך היה בחצר מחסן לזגגות
 |
| הבית והחנות של אבא וסבא שלי בשאלה |
ביתנו
היה ממוקם באיזור תעשייתי.
מול
ביתנו עמד מפעל לתעשיית ברזל שהיה מושבת.
המפעל
נבנה על שטח גדול עם ארובות גבוהות שהיו
שחורות מעשן שפלטו הארובות בתקופת הייצור.
היה
זה מראה מפלצתי שנגלה לעיניי בכל פעם
שעברתי בקרבתו.
זה
גרם לי להרהר איזה דברים מיסתוריים מתרחשים
בין קירותיו.
ברחוב
הסמוך היה בית חרושת לממתקים ולשוקולדים.
בעוברי
שם הייתי מריח את הריח המתוק של המקום
והגרתי ריר מפי.
גרנו
בבית דו משפחתי בן שתי קומות.
במפלס
התחתון היה חדר כביסה ומחסנים.
המגורים
היו למעלה.
המדרגות
שהובילו לקומה השניה היו רחבות.
היה
לנו מטבח סלון שלושה חדרי שינה שירותים
ומקלחת.
הבניין
היה מגודר.
חציו
היה בנוי מאבן וחלקו היתה גדר עם שער העשוי
ברזל.
בחלקו
הקדמי של הבית היו ערוגות עם פרחים,
שיחי
נוי ועצים.
החצר
הפנימית היתה רחבה ואפשר היה לשחק בה
אפילו כדורגל.
כל
בוקר בלכתו לעבודה היה אבי לוקח אותי לגן
הילדים שלי שמשם יש לי זכרונות מעורפלים
לעומת
זאת את בית הספר אני זוכר טוב.
בכיתה
א'
היתה
לי מורה נהדרת.
היתה
זו נערה יפה וחייכנית.
היא
היתה חברה בשומר הצעיר.
בכל
הזדמנות היתה מספרת לנו על ההתיישבות של
קיבוצי השומר הצעיר.
היה
זה בית ספר חילוני ומסורתי וכל השירותים
הקהילתיים בית כנסת,
מקווה
ישיבה בית ספר,
מגורי
הרב,
השוחט
ומשרדי הקהילה היו מרוכזים במתחם אחד
 |
| גלויה מהעיר לוצניץ |
גם
פה לימדה אמא ילדים לנגן על פסנתר וכך
עזרה בפרנסת הבית.
בערבים
היתה יושבת ומנגנת.
מאוד
אהבתי לשבת על ידה ולהביט בידיה הפורטות
בזריזות על הקלידים.
הנגינה
הפיקה מהם צלילים ענוגים מלאי רגש ועוצמה.
היה
לה פסנתר כנף שחור מתוצרת שטינווי,
כמו
שרואים באולמי קונצרטים.בעודי
בכיתה א'
אימי
החלה ללמדני לנגן על הפסנתר.
למדתי
רק את הצעדים הראשונים בנגינה.
היתה
לאימי סבלנות רבה,
אלי
והיא לא לחצה עלי לנגן.
ברוך
ובעדינות היתה מספרת לי סיפורים מעניינים
על טובי המלחינים כמו מוצרט,
ילד
הפלא וניגנה יצירות קלות ונעימות לאוזן.
היום
אני מצטער על כך שלא לקחתי את העניין
ברצינות,
שכן
היתה לי הזדמנות פז ללמוד לנגן עם מורה
צמודה,
בכל
עת שרק רציתי.
חבל
מאוד.
אני
מבין היום שכל ההפסד הוא שלי בלבד
בחופשת
הקיץ אימי היתה מתארגנת לביקור משפחתי
אצל סבי וסבתי בכפר הולדתה ברהי.
היה
זה כפר קטן השוכן בעמק,
למרגלות
הרים כשנהר הרון
חצה
את העמק,
מעבר
החצייה היה על מעבורת הבנויה מעץ על שתי
דוברות פלטפורמה מגודרות במעקה בטיחות,
המעבורת
היתה מופעלת בעזרת כבל שהיה מתוח בין 2
הגדות.
הכבל
עבר בין גלגליות מורכבות על תורן של
המעברות.
כשהיו
מעפילים עומדים על הפלטפורמה ומושכים
בכבל.
בכל
צד של החוף מגיע הכביש למזח של המעבורת.
מפעילי
המעבורת היו ממתינים עד שיגיעו מספיק
רכבים עגלות וקהל שמעוניין לחצות את הנהר.
החצייה
היתה כרוכה בתשלום.
היו
מעלים עד שישה רכבים שסודרו בשורות ושומרים
שתהיה חלוקה נכונה של העומס.
אנשים
היו צריכים לרדת מכל סוגי הרכב ולעלות
רגלית על המעבורת ולהתיישב על ספסלים
מסביב,
ליד
מעקי הבטיחות.
במידה
והיה יותר מדי אנשים מהכמות המותרת היו
מחכים לתור הבא.
בצד
השני של הנהר שכן הכפר ברהי שבו גרו הורי
אימי.
פה
נולדה אימי ושני אחיה.
הכפר
שוכן למרגלות הרים וגבעות מכוסות שדות
מרעה ויערות של עצי מחט,
עצי
אלון עצי אקציה ובוק.
כמו
כן היו שם הרבה פטריות ,שיחי
פטל אדום שחור ותותים שהיוו מקור פרנסה
חשוב לתושבי הכפר.
היה
זה כפר טיפוסי של איכרים ופועלים.
עיקר
פרנסתם היתה מחקלאות,
מעבודות
ביער,
מכריתת
עצים עבור הממסרות,
מחציבות
בהרים ומאיסוף פירות יער
יחד
איתם גרו שתי משפחות יהודיות.
לאחת
היה מלון עם מסעדה ובית מרזח וגם מסלול
יחיד של באולינג ידני.
היהודי
השני היה סבי שהיתה לו חנות כלבו גדולה
שהיו בה כל המצרכים שנחוצים לתושבי הכפר
עם אגף מגורים גדול וחצר פנימית שכללה
רפת,
לול
קטן שבו שכנו תרנגולות ואווזים וקצקלח.
היה
שם גם שובך יונים שעמד על עמוד עם יונים
בשלל צבעים.
בחלק
הזה של החצר,
מול
המטבח,
היה
תנור אפיה גדול העשוי מאבן ששימש לאפיה
יומיומית של לחם טרי.
בצד
אגף המגורים היתה גינת פרחים יפה באמצעה
היתה מזרקת מים ומסביבה עציצים עם פרחים
וקקטוסים.
בכניסה
לגן עצי הפירות והערוגות הירוקות היתה
סוכה מכוסה גפנים.
במרכז
הסוכה עמד שולחן עץ גדול עם ספסלים.
פה
היו מתקיימים כל האירועים המשפחתיים
בימות הקיץ.
בצמוד
לחצר האחורית זרם לו בנחת נחל קטן בין
הסלעים.
פכפוך
המים נשמע כמוסיקה פסטורלית.
מעל
הנחל היה גשרון עץ שהגיע ישירות למרתף
גדול ששימש כמחסן קירור ובו הוחזקו דברי
מזון שונים.
בימי
החורף כשהנחל קפא,
היו
פועלים חוצבים על ידי גרזנים גושי קרח
גדולים וממלאים בהם את מחסן הקירור.
על
שכבות הקרח פיזרו מלח גס,
בכדי
לשמר את הקרח עד לחורף הבא.
כל
קיץ היינו נוסעים ברכבת עד לתחנה של נובה
בנה היתה
זו עיר המחוז.
המסילה
עברה בעמק המקביל לנהר הרון.
העיר
שוכנת במעלה ההר תחנת
הרכבת היתה גדולה.
היה
בה רציף לנוסעים וגם רציף גדול למטענים,
בעיקר
לתוצרת של הממסרה הגדולה שהיתה צמודה
לתחנת הרכבת.
בולי
העץ השונים הגיעו עם זרם הנהר עד לקרבת
הממסרה.הרכבת
הגיעה.
ירדנו
עם המזוודות,
לקחנו
כרכרה רתומה לסוסים ויצאנו לדרך,
לבית
סבא.
הדרך
עברה בין שדות מוריקים ועצי פרי משני צידי
הכביש.
השדות
היו מלאים בגידולי תירס דגנים וגידולים
שונים שהגיעו עד לשפת הנהר.
אחרי
כחצי שעה עלינו על המעבורת וחצינו את הנהר
לצד השני והגענו לכפר של סבי.
הדרך
עולה כל הזמן בין שורות הבתים הכפריים.
חושות
עם גג של קש,
חלונות
עם תריסי עץ,
על
אדן החלונות היו מונחים אדניות עם פרחי
החרצית בצבעי לבן ואדום.
הקירות
היו צבועים בחלקם לבן ובחלקם תכלת.
חצרות
הבתים היו מגודרות בגדר עץ.
הכל
היה נקי ושררו שקט ושלוה.
המשכנו
לרחוב המרכזי והגענו למלון של המשפחה
היהודית משפחת ברגר.
הם
היו החתנים של אח אמי.
קרול
ביתם היתה פרי נישואים לדודי
ממול
לבתים הכיכר המרכזית של הכפר שבו כנסיה
מגדל עם כיפה ועליו צלב גדול.
במגדל
פעמונים היו מצלצלים בפעמונים כדי לקרוא
למאמינים לבוא לתפילה.
במרכזו
של המגדל היה שעון גדול עם ספרות רומיות.
כל
שעה היה השעון משמיע בצלילים את מספר
השעה.
הדרך
המשיכה במעלה הכפר ואני הגעתי לבית סבי.
חזית
הבית ארוכה מאוד .מימין
הכניסה לחנות.
בפנים
שטח גדול עם מדפים,
מגירות
ודלפק עם קופה ומצרכים שונים.
לפני
הדלפק חביות מלאות בסחורות שונות,
לידו
מחסן מלא בחומרים שונים.
סבי
בעזרת בנו קארול
היו
עסוקים ביחד בניהול.
בהמשך
היתה דלת הכניסה ללובי ופנימה היו שער דו
כנפי.
כניסה
לתוך מוסך מקורה ודרכו גם כניסה לתוך החצר
 |
| יוסף בברכת השחיה |
פה
ביליתי את חודשי הקיץ יחד עם אימי וכל
משפחתה.
אבי
היה מצטרף לפעמים לסופי שבוע.
היינו
יוצאים יחד לטיולים ביערות ,מלקטים
אוכמניות,
תותים,
פטל
אגוזי לוז ופטריות.
הכל
היה בשפע.
היינו
הולכים לשפת הנהר להתרחץ,לשבת
בסירה ולפעמים גם לדוג.
חוף
הרחצה כלל גם שירותים ותאי הלבשה מסודרים.
החוף
היה מעברו השני של הנהר,
לא
רחוק מהמעבורת.
תושבים
מהסביבה היו מגיעים ליהנות ממי החוף.
הם
היו פורסים מחצלות או יושבים על כסאות
נוח ונהנים מממיי הנהר הצלולים.
את
החוף היו פוקדים רוכלים עם עגלות ידניות
עם גלידות משקאות קרים ועם טובי פירות
הקיץ.
היינו
גם מבקרים בעיר הסמוכה נובה בניה .
פה
התגוררה אחות סבתי.
קראו
לה קטי
,אמא
של אלדר אברהם בוהם ,
בן
דוד של אימי.
היינו
עוברים עם המעבורת לצד השני של הנהר,
חוצים
את העמק,
עוברים
את תחנת הרכבת של נויה בניה,
במקום
לעלות בכביש התחלנו לטפס בצלע ההר,
בתוך
היער על שביל חצוב,
בין
העצים.
פה
ושם היו קרחות היער,
כמו
חלון שדרכו יכלנו לראות נוף מרהיב ביופיו
שהיה מתגלה לנו מתחתיו.
לאורכו
של השביל היו מפוזרים ספסלים לנוחיות
המטיילים.
בדרך,
יכולת
להאזין לצלילים נפלאים של רשרוש עלי העצים
ולציוצי הציפורים.
כשהמזל
שיחק לנו יכולנו לפגוש סנאים,
שפנים
ואפילו איילות ,
את
ראש העדר וגם את מר צבי בעצמו,
כשקרניים
מהודרות מעטרות את ראשו.
אחרי
הליכה של חצי שעה הגענו למרכז העיר לבקר
את קטי נני ובנה אוסקר,
אחיו
של דוד אלדר בוהם.
היתה
להם חנות גדולה בכיכר המרכזית
 |
| בית ספר יסודי בלוצנץ יוסף שני מימין שורה עליונה 1930 |
 |
| בית ספר יסודי יוסף ראשון משמאל שורה 2 בשנת 1933 |
 |
| בית ספר תיכון יוסף שלישי משמאל שורה שתיים 1938 |
בתום
החופש חזרנו הביתה ללוצנץ .
אני
עליתי לכיתה ב.
חזרנו
לשגרה.
אני
ללימודים ואמא למשק הבית ולהוראת תלמידים
בנגינה על פסנתר.
אבי
עזב את השותפות שהיתה לו עם הזקנה.
לא
ברורה לי הסיבה לעזיבתו את השותפות.
על
כל פנים,
הוא
מצא עבודה במפעל ממתקים כסוכן מכירות.
אני
זוכר שהיתה לו מזוודת עור בצבע שחור שהיתה
נפתחת ובה מגירות עם דוגמאות של כל מיני
סוגים של ממתקים ושוקולדים מין פס ייצור
של בית החרושת.
במשך
כל השבוע היה מבלה בנסיעות.
היה
מבקר את סוחרי הממתקים ומביא הזמנות לבית
החרושת.
גם
אני הייתי שותף לטעימות של הממתקים.
אני
זוכר שיום אחד הופיעו ליד הבית כמה גברתנים
עם משאית.
הם
עולים אלינו לדירה ובידם איזה נייר מסמך.
לי
הדבר לא היה מובן.
אני
בסך הכל הייתי אז בן שבע.
ראיתי
מחזה מחריד.
אמא
מגוננת על הפסנתר שרוצים לגרור לתוך
המשאית שעמדה בפתח הבית מתחננת ומבקשת
שלא ייקחו את הפסנתר ממנה,
כי
הוא חשוב לה לפרנסת הבית.
למרור
תחנוניה ,
דבר
לא עזר ואני עומד חסר אונים ואינני מסוגל
להבין מה קרה.
רוצה
לעזור ולא יודע מה לעשות.
ליבי
דואב בראותי את אימי במצב נורא שכזה.
לא
עזרו הבקשות,
הם
היו חזקים ולקחו את הפסנתר והשאירו איזה
מסמך.בדיעבד
אני מבין שהיו אלה נציגי ההוצאה לפועל של
בית המשפט.
אבי
חזר בסוף השבוע.ונוכח
המצב המביש אליו נקלענו הוא מיד מצלצל
לאביו לקבל עזרה.
אמא
גם דיברה עם אחיה והוריה.
היא
לא הסכימה בשום פנים ואופן לאבד את היקר
לה
את
הפסנתר שאותו קיבלה עוד בבית הוריה
כשהתחילה ללמוד לנגן.הפסנתר
ליווה אותנו לכל מקום בו חיינו.
במהרה
הופיע אוסקר האח.
כפי
הנראה הוא שהביא את העזרה המיוחלת ותום
מספר ימים קיבלנו בחזרה את הפסנתר
פה
נכנסו הורי אבי בשידולים לחזור לשלה
ולהיות
שותף בחנויות של סבי.
שתי
חנויות צמודות אחת לשניה.
פה
פתח אבי חנות לתמונות אמנות ולתמונות
ממוסגרות של קדושי הנצרות,
כמו
ישו מריה הקדושה,
צליבתו
של ישו,
הסעודה
האחרונה ועוד.
יום
אחד הגיעה משאית ,
ארזנו
הכל ויצאנו לדרך.
נפרדנו
מלוצנץ ומחברי
לבית הספר,
ומהרחוב.
הכל
יישאר כזכרונות ראשוניים מימי ילדותי
שהעברתי פה בטוב וברע.
הגענו
לשלה .
פה
מתחיל פרק חדש בחיי.
סביבה
חדשה,
חברים
חדשים ובית ספר חדש.
זו
הפעם הראשונה שאני מזהה את עיר הולדתו של
אבי מקום מגוריו של סבי דודי.
הכל
בחצר אחת גדולה.
המשפחות
חיו בצוותא.
נתחיל
בהכרת השטח.
הבית
נמצא בכיכר המרכזית של העיר.
חזית
שתי חנויות ושער גדול ,
דו
כנפי לכניסה לתוך החצר הפנימית.
הבית
בצורת יש
בו שתי דירות .
הדירה
צמודה לחנות הגדולה של כלי הבית והפורצלן.
היתה
דלת כניסה ישירות לתוך הדירה שבה גרו סבא
מאקסמילין וסבתה פרלה.
מול
חדר הכניסה היה מטבח גדול עם חדרון צמוד
עבור משרתת .
מימין
חדר הכניסה היה סלון גדול מאוד בו היו
עורכים את סעודות חג הפסח,
ראש
שנה ושמחות משפחתיות שונות,
כמו
ברית מילה,
פדיון
הבית ועוד.
בהמשך
הפרוזדור היתה דירתו של דוד שמעון,
אחיו
של אבי.
היו
להם חמש בנות ובסוף נולד גם בן.
בהמשך
המבנה היה מחסן גדול מלא בסוגים שונים של
זכוכיות המשמשות את הזגגים.
באמצע
המחסן עמד שולחן עבודה גדול עליו היו
עושים עבודות זיגוג ומסביב היו תאים
בעמידה שבהם אוחסנו פלטות גדולות של
זכוכית.
דרך
השער של חזית הבניין,
היו
נכנסות בשעת הצורך עגלות או משאיות עם
סחורה.
בחלק
הפנימי של החצר משני צידי הדרך היו ערוגות
של פרחים עצי נוי ושיחים.
בהמשך
היה גן גדול של כמה דונם שהיה בו כל טוב.
הגענו
עם המשאית מלאת חפצי הבית לשלה .
מלוצנץ
.
אבי
חזר למקום ילדותו ואנו קיבלנו את הצעת
סבי.
סחרנו
דירה במעלה העיר,
לא
רחוק מנהר הואג .
באותו
הזמן החלו לבנות לנו בית חדש בחלק האחורי
של החצר הפנימית בכניסה לגן הגדול.
ברצוני
לכתוב קצת על ההיסטוריה של העיר שלה ,
מקום
מגוריי החדש שבו חייתי את רוב שנות צעירותי.
העיר
הופיעה לראשונה במרשם התושבים בזמנו של
המלך לדיסלב הראשון ב 1093
בשם
.
באותה
עת לא היו יהודים בעיר.
ראשוני
היהודים נרשמו ברישום האוכלוסין בתקופת
המלכה מאריה טראזיה
מלכת
אוסטרו הונגריה.
בשנת
1772
הוסיפו
את גליציה הפולנית לממלכה שבה חייה קהילה
יהודית אורתודוקסית גדולה.
היהודים
קיבלו היתר לעבור לתוך המדינה פנימה והחלה
נדידת יהדות פולין למרכז אירופה.
כך
באו ראשוני היהודים לשלה.
הראשונים
התיישבו בכפר סמוך בשם ואצה מעבר
לנהר .
בשנת
1869
הגיע
משפחת אבי הווינרבים
לשלה
ומאז האוכלוסיה היהודית הלכה והתרבתה.
במקום
נוסדה קהילה שסיפקה את כל השירותים הנחוצים בית כנסת,
מיקווה,
ישיבה,
בית
ספר,
מגורים
לרב לשוחט ולחזן.
כל
זה נבנה במרכז העיר.
היתה
שם כיכר גדולה בצורת משולש כשבפינה הצפון
מזרחית שלה היו מבני הקהילה ומסביב לכיכר
היו מרוכזים מרבית הבתים והחניות של
היהודים.
בצידו
המערבי היה ממוקם ביתם של סבי וכל משפחתו.
גרנו
בבית שכור עד שהסתיימה בניית ביתנו החדש
שנבנה בחצר האחורית של בית סבא.
לא
זכור לי כמה זמן בדיוק ארכה הבניה
כנראה
שבסביבות שנה עד שנה וחצי.
ממולנו
גרה משפחת מנצל ולהם שלושה ילדים.
הבת
הבכורה היתה יפיפיה שאין כמותה.
היא
היתה גדולה ממני בשנה.
קראו
לה מוצי.
הבן
השני היה צעיר ממני בשנה.
שמו
היה פישטא.
היינו
חברים מאוד טובים.
למדנו
יחד באותו בית ספר בעיר.
היינו
הולכים יחד לבית הספר,
משחקים
יחד.היינו
יורדים לשפת הנהר.
בצמוד
לגשר היה חוף רחצה של עיר החוף חולי.
שם
היינו משחקים כדורגל ושוחים במי הנהר.
היה
זה מקום מפגש של רוב צעירי המקום.
כשהחל
האביב,
עם
הפשרת השלגים היה הנהר עולה על גדותיו.
שנים
קודמות היו השטפונות גורמים לאסונות רבים
לתושבי העיר.
הדבר
התבטא בהצפת שדות ובתים שהיו סמוכים לגדות
הנהר.
עם
הזמן נבנו סוללות מגן משני צידי הנהר
ולאורך השטח שבין החוף והסוללה נטעו עצים
שונים שיצרו יער יפה מאוד.
המקום
משך אליו חיות וציפורים.
היה
זה מקום קסום למפגשים של תנועות נוער
שונות שהיו בעיר כגון הצופים ומכבי הצעיר
שהייתי חבר בה.
רוב
המפגשים ביער התקיימו בשבתות אחרי הצהרים.
היה
לנו מקום מפגש קבוע בבקתה של קרחת יער.
היינו
יושבים ושרים שירי ארץ ישראל שלמדנו,
רקדנו
וסיפרנו סיפורים,
הקראנו
מאמרים מעיתוני שהגיעו מארץ ישראל שנקראה
אז פלסטין
הצלחתי
להביא מספר צילומים איתי מאותה תקופה
בעלותי ארצה.
הזמנים
היו שקטים.
היה
טוב ליהודיים כי המשטר היה דמוקרטי וזאת
הכל הודות לנשיא המדינה טומש גריק מסריק
שהיה אישיות מיוחדת במינה.
הוא
היה דמוקרט בכל רמח אבריו.
נהג
לשמור באדיקות על זכויות כל אזרחי המדינה,
ללא
הבדל דת או לאום.
בזו
התגלתה גדולתו.
הוא
היה מקובל בעולם כולו.
חלקו
לו כבוד בכל מקום.
הוא
היה בין מייסדי צ’כוסלובקיה אחרי מלחמת
העולם הראשונה ב 28
באוקטובר
1918.
במקרה
היה זה יום חתונתי עם זהבה ב 1944
יום
אחד אמרו לנו בבית הספר שליום המחרת עלינו
להתלבש בבגדים חגיגיים כי הולכים לתחנת
הרכבת לקבל את פני נשיא המדינה.
קיבלנו
דגלונים של המדינה ופרחים ויצאנו לתחנת
הרכבת.
שם
סידרו אותנו בשורה עורפית.
אחרי
שעה של המתנה שמענו את קולות הרכבת המתקרבת.
כולה
מקושטת בדגלי המדינה.
הרכבת
נכנסה לתחנה ותזמורת העיר ניגנה שירי
לכת.
שורות
של משטרה,
מכבי
אש צבא עומדים דום ואנו מנפנפים עם הדגלים
וממתינים לרכבת שתעצור ואז מהקרון האמצעי
יורדים מספר קציני צבא.
אחריהם
מופיעה דמות גבוהה עם זקן לבן ומתגלה אדם
ממושקף וחינני,
בעל
חיוך רחב ומם והוא מנפנף בידו לכל עבר.
התזמורת
מנגנת את ההמנון הלאומי ואנו שרים בקול
רם.
בגמר
שירת ההמנון ניגשים תלמידה ותלמיד ומגישים
זר פרחים לנשיא והוא מנמיך את קומתו מחבק
אותם ואומר כמה מילות תודה מנופף לשלום
ועולה בחזרה לקרון שלו.
הטקס
היה קצר ויחד עם זאת מרגש.
הנשיא
נהג לבקר רק בערים הגדולות ונשאר ללון
ללילה אחד.
את
הביקורים הללו היה מקיים לאחר שנפש בארמון
יפה שהיה אהוב עליו בעיר טרנצינסקה טפליצה
שהיתה
עיר מרחצאות מרפא.
גם
אנו ,
ילדי
כיתתי ביקרנו שם בטיול שנתי של בית ספרנו.
הימים
ההם כשהתגוררנו יחד עם משפחת סבי בשלה
היו הימים היפים ביותר בימי צעירותי.
אני
נזכר בהם לא פעם וכואב את הכאב על הגורל
האכזר שקרה ליהודים באירופה בזמן מלחמת
העולם השניה.
אנו
הילדים,
חיינו
על פי רוב,
חיי
אושר ושמחה נטולי דאגות,
חיים
שכללו פעילות עשירה מאוד בבית הספר,
בתנועת
הנוער,
בחוגי
ספורט ומוזיקה.
האירועים
השנתיים הבית ספריים כמו גם המשפחתיים ,
ובמכבי
הצעיר היו מאוד יפים ומגוונים.
לדוגמא
,
כל
שנה בגמר השנתון היינו מעלים הצגה על
נושאים שונים.
גם
בחגים כמו פורים וחנוכה היינו מעלים הצגות
הקשורות לסמליות של החג.
בית
הספר היה מעלה את ההצגות שלו על במה אצל
משפחת מריאנשטראוס,
שלהם
היה בית מרזח עם אולם תאטרון גדול .
שם
גם ערכנו את החזרות וביום ההצגה האולם
היה מלא באנשים.
אולם
זה שימש גם לחוגים של העיר ולחובבי תאטרון
רבים.
עיתים
היה מגיע תאטרון מעיר הבירה ומעלה הצגות
או אופרטות שונות.
בימים
ההם החיים התנהלו על מיי מנוחות.
היו
אלה זמנים של שקט ושלווה,
לעומת
הימים שהתחילו לקראת סוף שנת 1938,
כשהיטלר,
ימח
שמו,
סיבך
את כל אירופה,
ויותר
מאוחר אל כל העולם במלחמות,
בהם
לא היה מישהו שהרוויח.
העולם
הקריב קרבנות ללא חשבון,
כמובן
שהיהודים ביחס לאחרים הקריבו הרבה מאוד,
שליש
מכלל היהודים הוקרבו.
דהיינו,
שישה
מליונים נרצחו ונטבחו בדם קר.
את
זה אסור לנו לשכוח לעולם.
לצערי
גם משפחתי בין הקורבנות של השואה
אני
זוכר בימים היפים את השוק השבועי שהתקיים
בכיכר המרכזית ,
בדיוק
מול החנויות של סבי ואבי.
השכם
בבוקר היו מגיעים הכפריים עם שפע של ירקות
ופירות ובעלי חיים מסוגים שונים-
עופות
ברווזים אווזים פרות ועגלים.
כמו
כן מרכולתם כללה גם כלי חרס שטיחים רקמות
,
מפות
שולחן ווילונות.
הכל
עשוי בעבודת יד מכפרי המחוז.
הסחורה
היתה פרוסה על עגלות ,
וכנים
או על גבי מחצלות גדולות.
המקום
היה רועש קולות שונים היו מתערבבים בחלל
שוק החיות,
אנשים
מוזיקה שירה,
צעקות
המוכרים והקונים.
היתה
זו אוירה מיוחדת במינה ואני הייתי משוטט
בין ההמון ונהנה מכל הארועים שהתקיימו
בשוק.
מעניין
היה לראות את המסחר שהתנהל בין מוכרי
וקוני בעלי החיים כמו סוסים פרות ועיזים.
לדוגמא
ראינו איך בודקים את הסוסים?
פותחים
להם את הפה ובודקים את השיניים ביסודיות,
כמו
שעושה רופא שיניים.
מרימים
את הרגלים בשביל לראות את הטלפיים.
היו
נוגעים בסוס במקומות שונים.
אם
הכל היה תקין ,
היה
מתפתח דו שיח קולני על המחיר ובסוף לחצו
ידיים וזה היה הסימן לכך שהתבצעה עיסקה
ושנערכה קניה.
כסף
עבר מיד ליד והקונה קיבל את מושכות הסוס
והלך לדרכו.
ביום
בו התקיים השוק גם החנויות היו עמוסות
קונים.
אני
הייתי עוזר בחנות של סבי ואבי לשמור שאיש
לא יקח משהו מהחנות מבלי לשלם.
גם
בתי המרזח היו מלאים באורחים ומוזיקה
צוענית היתה ממלאת את החלל עם צלילים
נהדרים של שירי המקום.
בימי
השוק ההמולה היתה רבה.המקום
התמלא בערב רב של איכרים מכפרי הסביבה,
כמו
כן היו שם גם צוענים לבושים בבגדים מיוחדים,
מרקידים
דובים ומקיימים מופעי קרקס ברחבת השוק.
היו
גם נגנים שניגנו מוסיקה צוענית ערבה
לאוזן,
צועניות
צעירות מרקדות לצלילי המוזיקה.
כמובן
שגם היו שם גנבים וגם כייסים.
ידי
הגנדרמריה (המשטרה)
היו
עמוסות בעבודה של שמירה על הסדר בעיר.
ליהודים
יום השוק היה יום מאוד חשוב שכן רוב המסחר
היה בידם וחנויותיהם היו מלאות בקונים.
ביום
זה אחרי הלימודים הייתי בא לעזור לאבי
בחנות.
הגיע
היום וביתנו החדש היה מוכן,
ועברנו
לגור ביחד עם סבי ודודו באותה החצר.
הבית
עמד בחלקו האחורי של החצר והיה צמוד לו
גן של עצי פרי וירק.
בבית
היו ארבעה חדרים מטבח ובצמוד לו היה חדרון
של המשרתת ,
בכניסה
לבית היו מספר מדרגות שהובילו לחדר הכניסה.
מימין
היתה דלת למטבח וממול היה חדר שינה של סבא
וסבתא.
ממול
לחדר היו החדרים שלנו-
חדר
שינה להורי ולידו סלון גדול עם שולחן ענק
עם כסאות ,ויטרינה
ומזנון,
וכמובן
עמד לו פסנתר כנף שחור במלוא הדרו.
פה
היתה אימי נותנת את שיעורי הנגינה לתלמידיה
וגם מנגנת בקול ערב בעצמה,
כדי
לשמר את מיומנות הנגינה.
בפינת
החדר עמדה מיטתי והייתי שותף לכל הדברים
שקרו פה.
ביתנו
היה בית חם ופתוח לכל מיני אירועים.
בימי
ראשון עד חמישי אחר הצהריים היו באים
תלמידים של אמא לשיעורי הפסנתר.
בערב
היו באים מכרים של הוריי ויושבים סביב
לשולחן בסלון ומחליפים ידע בנושאים שונים-
אקטואליה,
ספרות
וציונות .
הם
היו שומעים גם יצירות של שופן,
בטהובן,
מוצרט
שאימי ניגנה.
לפעמים
היה בא גם בחור מבוגר בעל קול טנור נפלא.
הוא
היה שר אריות מאופרות מפורסמות בלווי אמא
על הפסנתר.
הם
היו מופיעים יחד במסיבות צדקה של ויצו או
במסיבות של בית הספר.
אבא
היה פעיל בפועלי המזרחי.
אמא
בויצו ואני במכבי הצעיר.
חיי
משפחתי היו מגוונים ביותר.
אבי
עבד בגלריה של תמונות על הקדושים הנוצרים,
תמונות
של ציירים ורפרודוקציות של ציירים מפורסמים
התעסק בזגגות וביצירת מסגרות ויציקות
גבס מיוחד עם פיתוחים על העץ ובהתזת צבע
זהב עתיק.
הגיעו
לחנות הרבה קונים מקומיים וגם הרבה קונים
מכפרי המחוז.
אמא
היתה נותנת שיעורי נגינה על פסנתר ואת
יתרת הזמן היתה מקדישה למשק הבית ולטיפול
יסודי בחינוך שלי ושל אחי הקטן.
היתה
לנו בשלנית נהדרת ומאוד אהבתי את המאכלים
שהכינה.
אני
למדתי בבית ספר עממי יהודי ובנוסף לכך
הייתי פעיל במכבי הצעיר וגם מתעמל במכבי.
היינו
משחקים כדורגל בחצר האחורית של משפחת
למפל.
כמובן
שהייתי הלך בימי ראשון עם אבא למגרש
הכדורגל לראות משחקים של הקבוצה שהיתה
בליגה הראשונה.
כשאבי
היה רווק היה שוער של הקבוצה המקומית.
היה
לי עוד תחביב נוסף.
אהבתי
ללכת לגן שהיה בהמשך,
צמוד
לביתינו.
היה
שם מבחר עצי פרי שיחי פטל וערוגות של ירקות
העונה.הייתי
העוזר של העוזרת של סבא.
בצד
אחד של הגינה היה מגרש טניס בו היו משחקיםכל
תושבי העיר ביניהם גם המורות והמורים של
הגימנסיה הממשלתית בה למדתי.
היו
בכיתתי רק שני יהודים ,
אני
והבת של וויס-
מרגיט.
היתה
להם חנות לדברי עור שהיתה ממוקמת בכיכר
המרכזית של עירנו,
בשכנות
לבית הכנסת והישיבה.
למרגיט
וייס היתה אחות בשם אילונה,
כשמה
של אימי.
שתי
האחיות וייס עברו את תקופת השואה בשלום
ואחרי המלחמה עלו ארצה והקימו משפחות
במזל טוב.את
מרגיט ובעלה פגשתי במפגש של בני עירי
שארגנתי ב 2002
בנתניה.
בסוף
שנת 1938
אחרי
סיפוחה של עירינו להונגרים,
הופסקו
הלימודים של היהודים בבתי הספר הממשלתיים.
ני
ובעלה של מרגיט שגם שמו כשלי,
טיבי,הלכנו
לעבוד בנגריות של שני אחים בשם באראן
שהיו
בשכנות.
שם
למדנו נגרות והיינו משתתפים גם באירועים
שונים של המשפחות,
כמו
לקראת קריסטמס
כמובן
שהיינו בתנועה ציונית ורצינו ללכת
ללמוד
חקלאות.
יום
אחד התארגנו ומצאנו מקום אצל עשיר הונגרי
בפוסטה בהונגריה שהיה לו משק שם.
קיבלנו
בית עם כמה חדרים.
היה
חדר לבחורות,
חדר
לבחורים ומטבח.
ביום
היינו עובדים בכל מיני עבודות חקלאיות
כמו חריש זריעה קציר.
עבדנו
במשך כל היום.
בערב
היינו יושבים ליד הבית ושרים שירים עבריים
שלמדנו ומספרים סיפורים.
היינו
גם חולמים איך נוכל להגיע לפלסטינה (ארץ
ישראל)
יום
אחד בא מישהו וסיפר לבעל החוה שהגנדרמריה
בא לעצור אותנו כי הם שמעו שיש יהודים
במשק.
אנו
מיד עזבנו את חפצנו ונסענו ברכבת בלילה
לבודפשט-
בירת
הונגריה,
כי
שם היה הכי קל להסתתר
 |
| אני בהכשרה בפוסטה הונגריה 1939 |
אני
מצאתי לי חדר אצל משפחה יהודית ,וברחוב
הסמוך מצאתי עבודה אצל נגר יהודי שהיתה
לו נגריה.
המשכתי
להתמחות במקצוע שהתחלתי ללמוד אצלו בעיר שלם.
בנגריה היה
תלת אופן להעביר ריהוט שסיימתי להכין
ללקוחות שבעיר והייתי גם מקבל תשר (טיפ)
ברחוב
של הנגריה היה גם מועדון בו היינו נפגשים
החברים שהיו בהכשרה ביחד.
כל
אחד מצא לו מקום מגורים וגם תעסוקה.
כשנודע
לנו שמחפשים את הנוער היהודי היינו יורדים
למחתרת ומתחבאים במרתפי הקונסוליה השבדית
עד יעבור זעם.
ככה
זה נמשך בשנים 1939-1941.
יום
אחד נודע לנו שהנרייטה סולד באה ועשתה
עסק עם הגרמנים.
תמורת
משאית הגרמנים הסכימו לשחרר 2000
בני
נוער מרומניה ו 2000
בני
נוער מהונגריה.
את
המיכסה חילקו בין כל תנועת הנוער וגם אנו
מכבי הצעיר קיבלנו מספר תעודות עם פספורט
לסה פאסה (אישור
מעבר).
ובין
כל הויזוות של
רומניה טורקיה סוריה לבנון וסרטיפיקט
המיוחד לעלות לפלסטינה.
משום
מה אני לא הייתי בין המאושרים וזה כאב לי
מאוד.
אבל
אחרי יומיים פנו אלי ומסרו שיש בחור בשם
אלכסנדר לסטר שויתר על הנסיעה.
שאלו
אותי אם אני יכול לסדר מיד כסף עבור הנסיעה.
צילצלתי
לאבי והוא מיד בא לבודפשט.
הביא
את הכסף וגם מזוודה עם בגדים ,
אלבום
תמונות ותווים לפסנתר מאימי.
מייד
סידרו לי גם פספורט וכאשר פספורט הגיע
הוציאו את הדף עם התמונה שלמזלי בדף הזה
לא היתה שום כתובת.
והכניסו
את הדף במקום אלכסנדר לסטר,
כך
שמיום ה קראו לי אלכסנדר לסטר
ב
9/5/1941
עזבתי
את הונגריה
ב
10/5/41
רומניה
ב
11/5/41
עלינו
על אוניה דציה בקונסטנצה
ב
12/5/41
הגענו
לטורקיה.
שם
היתה הפסקה של כמה ימים.
אחרי
זה המשכנו ברכבת טאורס אקספרס דרך סוריה-
חלב
והגענו עד בירות.
משם
המשכנו באוטובוסים דרך ראש הנקרה רס א
נקורה למחנה עתלית
בהתייחס
למצב הצבאי בזמנים ההם,
אירופה
עברה תהליך של שינוי במשטרים.
ראשית
מלחמת האזרחים בספרד,
פרנקו
תפס את השלטון
היטלר
עלה לשלטון בגרמניה.
אחרי
כמה מפגשים עם ראש ממשלת אנגליה שרצתה
למנוע את המלחמה ב 1938
זה
לא עזר.
היטלר
תפס את צכיה מורביה ואת אוסטריה סלובקיה
הצפונית קיבלו עצמאות.
הם
היו פשיסטים .
את
הדרום של סלובקיה מסרו להונגריה.
כך
אני הגעתי להונגריה.
ב
1/9/1939
פרצה
המלחמה.
הגרמנים
נכנסו לפולין,
כבשו
את דנמרק ואת נורבגיה בצפון.
בדרום
כבשו את הולנד בלגיה וצרפת.
כל
זה יחד עם האיטלקים שכבשו חלקים מאפריקה
כמו את חבש ואריתריאה.
הגרמנים
עברו לאפריקה למרוקו טוניס לוב.
עכשיו
התחילו גם להכניס למחנות את יהדות
אירופה
הורי
חיו די בסדר בעירנו שלה עד מאי 1944.
אז
הכניסו את כולם לגטו וביוני 1944
הובילו
את כולם ברכבת לאושוויץ,
ביניהם
את אם אימי את אחיי ואת אבי.
זה
היה החיסול האחרון של איכמן.
כשהרכבת
הגיעה לאושויץ הורידו את הנוסעים ,
את
הנשים והילדים הפנו לימין ואת הגברים
לשמאל.
דר'
מנגלה
היה זה שהחליט מי הולך ימינה ומי יפנה
שמאלה.
עזר
לו רופא יהודי מעירנו.
כשהוא
ראה את אימי אמר לה עזבי את הילד שלך הוא
בסדר גמור ונראה במצב טוב.
את
גם בסדר.
זה
יציל אתכם.
אבי
לא ידע מזה.
הוא
דרש מאמא לא לעזוב את הילד כך.
הם
הכניסו התחילו להכניס את היהודים לתאי
הגזים וכשאבי שמע מה קורה למחרת כשיצא
לטייל בחצר של התחנה רץ לגדר החשמלית
והתאבד.
את
הסיפור הזה סיפר לי בן עירי שהיה יחד עם
הורי וניצל.
הוא
הצליח להגיע לארץ וסיפר לי את כל המצב
הזה.
אני
ממשיך בהגיענו
לעתלית ואחרי בדיקות ובירורים שאין מרגלים
ביננו,
אני
נסעתי לדגניה ב'
לעלית
הנוער,
שם
צורפתי לחברה שבאו מרומניה אוסטריה
והונגריה.
איתי
היה גם בחור בשם שלמה.
סידרו
לנו מגורים בקיבוץ.
בחורים
ובחורות בנפרד.
עבדנו
חצי יום ולמדנו חצי יום.
הלימודים
התקיימו בבית הספר בקיבוץ בדגניה א
אישתי
זהבה באה מטימישוארה שברומניה.
חודש
לפני כן חברת גורדוניה והיתה בקיבוץ
גניגר.
במשך
הזמן היינו נפגשים בשתי חברות הנוער בכל
מיני אירועים.
שם
היכרתי את זהבה אחרי גמר עליית הנוער.
עלינו
שם.
החבורות
מדגניה ב'
וגניגר
עם קבוצת עובדים מרומניה מיקרית הם עבדו
בעבודות סבלות בנמל חיפה והיו בתחנה בקרית
ביאליק שם בטו בשבט 1943
ייסדנו
את קבוצת ניר עם.
טרם
עלייתנו לקרקע בניר עם,
בשנתיים
שהייתי בדגניה ולמדתי עברית,
עבדתי
במוסך של חקלאי בחקלאות טרקטורים מקצרות
קומביינים והתמחתי בזה.
אני
גם רכשתי חברים מילידי הקיבוץ,
שאיתם
היה לי קשר גם בשנים בהם התבגרתי.
בקבוצת
דגניה ב'
היה
גם חבר ששמו קדיש לוז.
כשקמה
המדינה הוא היה יושב ראש הכנסת הראשונה,
וגם
לוי אשכול,
שקראו
לו אז שקולניק,
אישתו
אלישבע היתה אם הבית של חברתנו.
נחזור
ליום עלייתנו לקרקע בטו בשבט 1943
לניר
עם.
ייסדנו
את ישובינו הזמניים על גבעה שהיתה מבנה
ובו משאבת מים,
מסביבו
פרסנו פחונים ואוהלים והתחלנו גם לקדוח
באר חדשה בירידה ממגורינו הזמני.
כמו
כן התחלנו גם לבנות את היישוב החדש הקבוע
על עמק יפה.
בזמנו
לא היתה תחבורה ציבורית עד ניר עם.
כשרצית
להגיע לקיבוץ היית צריך לעלות על אוטובוס
ערבי מיפו ,
יחד
עם ערבים,
עם
תרנגולות ועיזים ולהגיע לבית חנון.
משם
היית עולה ברגל לקיבוצינו שם התיידדתי
עם זהבה.
היא
עבדה בגן הירק ואני עבדתי בקידוח החדש עד
שיום אחד מצאנו מים בבאר החדשה.
היה
זה זרם מים חזק ביותר.
בינתיים
גם בנו במקום החדש את מגדל המים וחיברו
עם צינור את הבאר החדשה אל מגדל המים.
שם
גם בנו את המגורים החדשים.
ארבעה
בתי חושה,
באמצע
חדר אוכל,
צריף
גדול,
מקלחות
נשים לחוד ומקלחות גברים לחוד.
לאחר
מכן עברתי לעבוד במוסך הטרקטורים עם ציוד
חקלאי בלילות.
ידעתי
לחרוש את השדות.
היינו
קרוב לעזה.
ליתר
בטחון שמתי מתחת למושב של הטרקטור אקדח,
אבל
ברוך השם הכל עבר בשלום.
יום
אחד הצעתי לזהבה נישואין,
והיא
כמובן שהסכימה.
פנינו
למזכירות והם נתנו לנו שלוש לירות בשביל
להתחתן.
יום
אחד עלינו על שקי תפוחי האדמה שהיו במשאית
שהובילה לתל אביב.
שם
ירדנו.
קנינו
את שתי הטבעות וערכו לנו חתונה ברבנות.
היו
עימנו עוד זוג
דוד
וחיה.
להם
היה דוד בתל אביב.
הוא
היה ראש ארגון ציוני ברומניה.
אצלו
בבית עשינו חפלה אחרי הרבנות.
בערב
חזרנו לקבוצתינו ושם ערכו לנו מסיבה.
קיבלנו
אוהל ושם גרנו כזוג חדש.
היתה
לנו מיטה מהסכנות ומארגזים הכנו לנו ארון
קטן.
זהבה
נכנסה להריון אבל יום אחד היא אמרה לי
שאינה רוצה להשאר בקיבוץ ושהיא עוזבת.
לא
הצלחתי לשכנע אותה.
בקיבוץ
ביקשו ממנה לפחות להשאר בקיבוץ עד ללידה,
אך
ללא הואיל.
העמיסו
לנו את החפצים ונסענו לבית שערים.
שם
היה לי דוד שהיה בן דוד של אימי.
שמו
אברם.
הם
קיבלו אותנו ברצון וסידרו לנו מגורים
בבית
גידול (אימון)
של
הפרגיות
ושם גרנו.עבדתי
אצל קבלן מקומי שבנה בתים למושבניקים.
אחרי
כמה חודשים כשהצלחתי לחסוך כסף,
מצאתי
דירה בקרית אתא אצל משפחת בוים,היו
להם רפתות בחצר.
קיבלתי
את החדר לחדר היתה מרפסת.
עשיתי
שינויים וסגרתי את המרפסת עם בלוקים וזה
היה המטבח.
שירותים
היו מחוץ למגורים ,
בחצר.
בתקופה
זו היה עוצר בלילות וזהבה היתה קרובה
ללידה,
לכן
החלטנו לנסוע לגניגר לקיבוץ שלה מעלית
הנוער,
כי
זה היה קרוב לבית חולים בעפולה.
זה
היה כבר ערב ליל הסדר.
אמרתי
לזהבה שאני אסע לדגניה ב'
להעביר
את הסדר בקבוצת הילדות.
פתאום
באמצע הסדר הגיע טלפון מעפולה שזהבה ילדה
בן ושמו אהרון (ארוני).
שמחתי
מאוד.
למחרת
הסיעו אותי מדגניה לבית חולים ושם נפגשתי
עם אישתי והבן.
אחרי
כמה ימים לקחנו מונית ונסענו לבית בכפר
אתא.
פה
סידרנו לנו את ברית המילה.
הסנדק
היה נוח טבצניק,
כי
לפני זה עבדתי עם הקומביין שלו וקצרתי את
השדות של אנשי כפר אתא וגם את השדות של
המוכתר של שפרעם אבו אליאס.
הברית
מילה עברה בשלום והמשכנו את חיינו בכפר
אתא.
פה
הכרתי את סובול שהיה מנהל המוסך של קטרפילר
בחיפה והוא לקח אותי לעבוד אצלו.
במשך
הזמן מצאתי לי דירת חדר בנווה שאנן ועברנו
לגור שם.
המשכתי
לעבוד בקטרפילר.
היו
אלה ימי המאורעות לפני הקמת המדינה.
אני
הייתי בחיל שדה של נווה שאנן בלילות היינו
שומרים על השכונה וביום עובדים.
היה
גם מקרה שהייתי צריך לצאת לתחזק טרקטור
שעבד בשדות ליד ג'נין.
הטרקטור
היה שייך לערבי מג'נין
והוא אמר לי שהוא שומר עליי ושאין לי מה
לפחד.
עבדתי
שם בתיקון הטקרטור.
בזמן
טיפולי במנוע נפלה לי טבעת הנישואין בחלק
הטרקטור ונשברה.
מאז
אני בלי טבעת.
חזרתי
למוסך בשלום.
אבל
בזמן הזה היו כבר הרבה מאורעות.ב
30
לדצמבר
1947
פורעים
ערבים הרגו 41
עובדים
יהודים במתחם בתי זיקוק כמובן שלמחרת
יצאנו לפעולת תגמול גדוד 22
והפל"מח.
בבלד
א שייך היא תל חנן נשר של היום וחואסה היא
גבעת עמוס
..
 |
| יוסף ונרב בגדד 22 1948 ראשון מצד ימין |
משך
הזמן עברתי מחיל השדה לגדוד 22.
עזבתי
את עבודה ונלחמתי עם אנשי הגדוד.
רובם
היו תלמידי הטכניון.
אחרי
הכרזת המדינה,
ערב
פסח,
שחררנו
את חיפה מהערבים,
כי
כל הזמן לא היה אפשר לנסוע לנווה שאנן או
לקריות כי מצד שני של ואדי רושמיה שעבר
הגשר היה בית הנג'ד
והם ירו לכלי התחבורה ורק אוטובוס משוריין
יכל היה לעבור שם.
בסוף
החליטו לשחרר את חיפה.
אני
הייתי בפלוגה מסייעת במחלקת מכונות ירייה
נתתי חיפוי מבית התעשיה לחברינו שירדו
לכבוש את בית הנג'דה
מחלקה
של לוחמים
עברו
דרך הגשר בשביל לכבוש את בית הנג'דה.
אני
נתתי חיפוי מבית התעשיה בזמן הפעולה חלקנו
ירדו מהמשוריין.
התחילו
הלגיון הערבי שהיה למטה בעיר עם פגזי
להפגיז את בית התעשיה ושם נהרג סגן מפקד
הגדוד דוד ואני נפצעתי בראש.
מיד
פינו אותי לבית חולים בורוכוב בכרמל.
(היום
זה בית החולים כרמל)
אחרי
המלחמה קיבלתי דירה מהרכוש הנטוש בשדרות
ההר,
לאחר
מכן שדרות או"מ
שהיום נקרא שדרות הציונות,
כי
אני הייתי מחוסר דירה ובזכות כיבוש חיפה
נתנו לי שם דירה עם עוד משפחה.
בתום
שחרור חיפה הבראתי מהר בזכות טיפול עם
פניצילין
המשכנו
את שחרור הגליל המערבי את כביש עכו,
שבו
פעלתי עם מטול רימונים
פיאט
(בזוקה)
כי
לפני זה עברתי קורס בקיבוץ שפיים איך
להשתמש בכלי
אני
יריתי לעבר בניין משטרת עכו שנעזב על ידי
הבריטים ונתפס על ידי הערבים שהתבצרו בו
וירו לכל עבר ממכונות
יריה
,אני
מהבית שממול כ 100
מטר
מהמטרה הצלחתי לירות טיל מהפיאט ולחסל
את העמדה דבר שזרז את כבוש המיתחם ונפילת
כל עכו לידי גדוד 22
אני
חוזר לחזרה לימים שגרנו בדירת חדר ברחוב
הגליל בנווה שאנן.
אהרוני
בני הבכור היה כבר בן שנתיים.
ממול
לדירה בה גרנו היה בית קולנוע עממי.
אני
הלכתי בערב לראות סרט ופתאום בא אלינו
הסדרן ואמר:
יש
לך ביקור ומסר לנו את אהרוני בפיג'מה.
הוא
יצא מהלול שבו ישן,
פתח
את הדלת של הדירה ועבר את הכביש לבית
הקולנוע.
בזמן
הזה הייתי במחלקה מסייעת
בפיקודו של עמוס בנין.
לפני
זה גם עברתי קורס למכונות ירייה ומקלעים
בקיבוץ מסילת.
הערבים
תקפו את היהודים ואת ישוביהם
זכור לי שהאויב כיתר
את קיבוץ טירת צבי.
אנחנו
נשלחנו לעזור להם.
היינו
בשדה אליהו ומשם התקדמנו לכיוון טירת
צבי.
פתחנו
באש חזקה על הכנופיה של קאוג'זי
והברחנו אותם.
בדרך
חזרה עלו עלינו הצבא הבריטי ולקחו לנו את
הנשק והכניסו אותנו לכלא עכו.
לילה
אחד שמענו יריות ופיצוץ חזק.
החברה
של
האצל
באו לשחרר את אנשיהם שהיו
בכלא,
וכך
שוחררנו גם אנחנו.
חזרתי
לנווה שאנן ושם הצטרפתי לגדוד 22
לכיבוש
חיפה הגליל המערבי עכו ג'נין,
עמק
הירדן
ושיחררנו
את מסדה ואת שער הגולן מהכיבוש הסורי הזמני וכן לחמנו
בגליל בירדה
שליד משמר הירדן בקרב קשה וכן במנרה.
אני
נלחמתי בעוד שלוש מלחמות,מלחמת השחרור
במלחמת
קדש ובששת הימים באוגדה של שרון
במילואים עברתי קורס קציני אספקה והייתי
בדרגת סגן
 |
| מנהל עבודה בסולל בונה בחוף השנהב |
|
יצאתי
לעבוד בחו"ל
בפרס ,טורקיה,
ניגריה,
חוף
השנהב ,קמרון
וקניה
יש לי שלושה ילדים אהרוני אילנה ואורי
זה
הסיפור שלי.
יתר
הדברים כבר ידועים לכולם.
אני
מסיים את סיפור ילדותי ומאחל לכולם הרבה
בריאות איכות חיים ואריכות ימים
יוסף
